אם אתם קוראים את הטקסט הזה, סביר להניח שאתם עושים זאת בזכות תיווכו של מסך – המחשב, הסמארטפון או הטאבלט. תעצרו רגע ותחשבו על הכלי הזה שנמצא מולכם: אובייקט מלבני שמאפשר לקרוא מילים. כביכול אין כאן שום דבר חדש, שהרי מזה אלפי שנים יכלו בני אדם לקרוא טקסטים כתובים על משטח.
אולם השונה הוא, שאין זה תפקידו הבלעדי של המסך (או המכונה המפעילה אותו) אלא רק אחד מתוך אינספור אפשרויות שניתן לעשות איתו: המסך מאפשר לנו לצפות בכמות אינסופית של תכנים במדיומים שונים: חדשות, ידע, ספרות, פורומים, סרטונים מצחיקים, סדרות, סרטים, משחקים, מוזיקה וכל זה בצורת טקסט, אודיו, וידאו או השילוב של כולם גם יחד. הוא משמש לנו כמצלמה, מצפן, מחשבון, שעון, תחזית מזג אוויר ומה לא.
כמו כן, המסך כיום משמש לא רק את צרכיו האישיים של האדם היחיד, כמו בידור או עזרה בחישוב דבר מה, אלא שעל ידי יישומים כמו צ’אט, הודעות ושיחות וידאו, הוא גם מקשר בין מיליוני בני אדם כאלה באופן מידי, והופך אם כך את המרחק הפיזי הממשי ביניהם ללא רלוונטי.
אנחנו כל כך רגילים למסך, כל כך משתמשים בו ביום יום שלנו בלי לשים לב, עד כי אנחנו שוכחים שאין הוא מובן מאליו כלל. למעשה, מבחינת ההיסטוריה, מדבור ביצור צעיר למדי, והמפליא יותר הוא המהפכה האדירה שהוא חולל תוך זמן כה קצר ועוד ברמה גלובאלית!
בואו נעשה סקירה קצרה על תולדות המסך והשפעתו על החברה האנושית.
נגדיר את ה”מסך” כמשטח שמעביר תוכן לעיני האדם המתבונן בו, היינו – הצופה.
אפשר לחזור רחוק מאוד בהיסטוריה ולהתחיל את תולדות ה”מסך” כבר מהתקופה הפרהיסטורית אם נזכר רגע בדימויים שהקדמונים המחישו על קירותיהן של מערות בהן חיו או התאספו.
אך לצרכי המאמר נקטין את הטווח אל תקופה הרבה יותר קרובה אלינו, והיא ראשית המאה ה-20, בה תוצרי המהפכה התעשייתית של סוף המאה ה-19 כבר פועלים, מתפתחים, מיושמים, או מוחלפים לטובת פטנטים טובים יותר. בעידן כזה, בו מכוניות כבר ממלאות את הרחובות, שיחות טלפון מקושרות במרכזיות וגרמופונים מנגנים תקליטים כמעט בכל בית, צץ גם המסך הטכנולוגי הראשון, בתעשיית הסרטים הנעים.
שילובו של מסך גדול ומקרן שמשליך עליו דימויים נעים הפך לסנסציה אמיתית בעולם הבידור: במהרה הוא עבר מסרט אילם לסרט שמשלב גם חוויית אודיו, ממיצג של אנשים חיים בלבד אל שילוב של יצירות אנימציה מצויירות, מדימוי שחור לבן לדימוי צבעוני שמשקף את העולם הסובב את האדם.
משפחות, זוגות צעירים, ילדים – כולם נהרו אל בתי הקולנוע לראות את התמונות מקבלות חיים ומספרות סיפור. היציאה לקולנוע היה מאורע חגיגי של ממש: היה צריך לקבוע לו מועד מיוחד שבו כולם יודעים שיש להתאסף וללכת אליו.
כלומר, מסך הקולנוע התחיל את דרכו כמסך שעיקרו העברת בידור, שיש לפנות עבורו זמן, לעשות מאמץ פיזי כדי להגיע אליו, ורצוי עם עוד כמה אנשים.
לא עברו עשרות בודדות של שנים וכבר נכנס לתודעת הציבור מסך טכנולוגי נוסף: הטלוויזיה.
מאז הפופולריזציה שלה, היינו, הפיכתה למוצר צריכה נגיש לכלל הציבור, הפכה הטלויזיה לאופציה יותר נוחה מאשר הקולנוע. אמנם היא לא החליפה אותו, אבל היא כן איפשרה לבני האדם לצפות בתמונות נעות מבלי הצורך להתלבש יפה, לקבוע זמן מסויים ולצאת מכתלי הבית.
לעומת הקולנוע, הטלוויזיה איפשרה שידור רציף של תכנים עם לוח שידורים מוגדר, כך שאדם כן ידע מתי בדיוק יש תכנית שאולי תעניין אותו, אך באותו אופן הוא יכול היה לאפשר לעצמו פשוט לשבת מול המסך ולתת לו לסחוף אותו.
יתר על כן, בערבות השנים הטלוויזיה איפשרה משהו שהקולנוע לא יכול היה: להעביר לצופה שידור חי. יכול היה לשבת אדם בצרפת ולצפות בהופעת רוק המתרחשת באותו זמן בארה”ב, בחתונה מלכותית בבריטניה, או בתשדיר חדשות שמעביר רגעי אמת ממלחמה במזרח התיכון. הטלוויזיה הפכה אפוא למסך שאינו רק בידורי, אלא גם אקטואלי, שעוזר לאדם להיות נוכח ולהבין את מה שקורה סביבו בעולם גם בלי להיות שם פיזית.
מסך הטלויזיה הוציא את האדם מהמחוייבות לצאת החוצה למען הצפיה בתכנים נעים, והשאיר אותו עם הנוחיות של מסגרת ביתו; הוא איפשר זמן איכות חדש עבור המשפחה אבל גם עודד באופן מסויים את תרבות הפנאי של האינדיבידואל.
מגמה זו תלך ותתפתח יותר ויותר עם בואו של המסך הבא: מסך המחשב.
המחשב עבר תהליך ארוך עד שהגיע גם הוא, כמו הטלויזיה, לציבור הרחב אי שם בשנות ה-80.
היה זה המסך הראשון שהפך את האדם מצופה פסיבי למשתמש אקטיבי, בכך שהמכשיר שהיה מחובר אליו איפשר לו לבצע עליו פעולות חישוב או כתיבת טקסט, בין היתר.
לאחר מכן התפתח האינטרנט, וככל שהשנים עברו, הלכו אפשרויות המחשב וגדלו: המשתמש במחשב כבר יכול לגלוש באינטרנט למטרות בידור, עבודה או ידע, ולהשתמש בתוכנות השונות שהוא מציע ככלים שיאפשרו לו לעשות מגוון רחב של פעולות, שעד אז כלל לא עברו דיגיטליזציה, כמו כתיבת ספרים, עריכת טבלאות וגרפים, ציור בתכנות גרפיות מתקדמות ואפילו משחק.
בכך מסך המחשב, שמולו נמצא המשתמש ועליו הוא רואה בפועל את כל מה שמתרחש במחשב שלו, הגדיל את תלות האדם במסך. המצאת המחשב האישי הובילה לכך שהיום כמעט לכל דייר בבית יש מחשב נייח אישי, ואולי גם לפטופ – מחשב נייד שניתן יהיה לשאת אותו ממקום למקום.
דבר זה הגביר את הזמינות והנגישות של המסך לצופה/משתמש ותרם להאצת תהליך האינדיבידואליזציה בעידן הטכנולוגי-דיגיטלי.
במקביל להתפתחות המחשב, החלה מהפכה “מסכית” גם בעולם האודיו: הטלפון הסלולרי האישי עוד היה בניצניו וכעבור מספר שנים בלבד שולב לתוכו גם מסך.
המכשיר שהיה אמור לנייד את הצורך של האדם לתקשר עם קרוביו הרחוקים ממנו, הצליח בזכות המסך לכלול יישומים נוספים כגון כתיבת מסרונים ותזכורות, בדיקת התאריך והשעה, והעברת הזמן במשחקים מצומצמים גרפית כדוגמת הסנייק המפורסם.
אולם המהפכה האמיתית בעניין זה התרחשה ב-2007, כאשר חברת אפל הציגה לראשונה את מכשיר האייפון: טלפון סלולרי שכל כולו מסך. לאייפון יצאו במהרה מקבילות גם מחברות אחרות, מכיוון שלכולם היה ברור שמכשיר זה הכתיב את כללי המשחק החדשים.
ההגדרה שניתנה למכשיר הזה – “הסמארטפון” – מאפיינת היטב את היותו “הטלפון החכם”, שטומן בתוכו אינספור אפשרויות: טלפון, מצלמה, וידאו, נגן מוזיקה, לוח שנה, שעון, מחשבון, הודעות, צ’אט, מערכת ניווט, דואר אלקטרוני, תחזית מזג אוויר, ואולי הכי חשוב: גישה לאינטרנט.
לא רק שכעת כמעט כל המכשירים והכלים שהאדם השתמש בהם נכנסו למכשיר אחד קטן אלא שגם האינטרנט, ה”עולם המקביל” בו מבלה אדם ממוצע את חייו, הפך לנגיש בכף ידו.
במקום לחכות עד שיגיע למחשב שבביתו או במקום עבודתו כדי לחפש משהו בגוגל, כבר מספיק למשתמש לשלוף את הסמארטפון שלו כדי לספק את צרכו. ויתר על כן: מכשיר הסמארטפון מאפשר גישה לחנות וירטאלית שכוללת כמות אינסופית של יישומים נוספים שהומצאו על מנת להפוך את חיי האדם לקלים יותר: החל ממשחקים ועד לאפליקציות שמאפשרות למשתמש לדעת איזו מסעדה טובה נמצאת בקרבת מקום או מתי בדיוק יגיע האוטובוס שהוא מצפה לו.
ב-2010 הגיע גם “אחיו” של הסמארטפון, הלא הוא הטאבלט, שטומן בתוכו את כל האפשרויות של הסמארטפון חוץ מפונקציית הטלפון.
הסמארטפון והטאבלט לא הביאו את המהפכה, אלא נשענו לרוב על פיתוחים שכבר נוצרו לפני כן, ופשוט שילבו אותם אל תוך עצמם.
לכן, מכשירים שעוד היו בנמצא מלפני כמה שנים בודדות כבר נעלמו לגמרי מכיוון שאין בהם צורך יותר: תחשבו על המצלמה הדיגיטלית, על נגן המוזיקה MP3, ואפילו על המחשב הנייד, שעל אף הניידות שבו, הוא עדיין כבד וגדול מדי לנשיאה פשוטה.
הסמארטפון והטאבלט אם כן, הביאו את השחרור המוחלט של המסך – הוא קל, נייד, קופמקטי וזמין – אך דווקא בגלל זה הביאו לכבילות האדם אליו ברמה שלא נראתה קודם לכן, ועם כך ברצוני לסיים את המאמר.
לא יהיה זה חדש לכם, הקוראים, לשמוע דברי אזהרה על הסמארטפון והטאבלט. הם קיימים בשיח האנושי בערך מאז שקיימים המכשירים עצמם.
רופאים, פסיכולוגים, אנשי חינוך וסתם כאלה שאכפת להם, משמשים כנביאי זעם ומזהירים את הקהילה האנושית מפני הסכנות הטמונות במכשירים המלבניים הקטנים האלה, שכל כולם מסך: מבעיות בריאותיות כמו עקמת בגב וכאבי צוואר, בעיות נפשיות כמו תחשות בדידות, דיכאון וחרדה, ועד לתהיה פילוסופית גרידא – לאן קשרי החברות האנושיים הולכים כשכל אחד תקוע עם הראש במסך ושוכח להביט סביב? האם הפכנו ליצורים כה מרוכזים בעצמינו ובמכשיר שלנו עד כי שכחנו שיש אנשים שאפשר ליצור איתם שיחה?
יש בטענות הללו מן האמת, אך יהיה זה תמים להאמין שהבעיה כולה טמונה בחידוש הטכנולוגי. הבעיה למעשה, טמונה בנו, בבני האדם ובחוסר היכולת שלנו למצוא איזון.
מחקרים לא מעטים מצביעים על כך שבעיית שימוש היתר בסמארטפון אכן קיימת.
בארה”ב למשל, נמצא כי בעלי סמארטפון שקועים בתוך המכשיר שלהם כ-5 שעות ביום בממוצע! אני בטוחה שרבים מכם, הקוראים, יסכימו שגם הם לפעמים מוצאים את עצמם מגלגלים בדפדפן בסמארטפון, מדליקים יישומים אחר יישומים, או אפילו סתם לוחצים על כפתור הבית מתוך הרגל כדי להסתכל על המסך ולבדוק אם אולי משהו התחדש, אולי איזו הודעה?
אכן מצב כזה מצביע על קיצון ויש להימנע ממנו. אבל מה זה אומר “להימנע”? האם זה אומר שצריך להתנזר לגמרי?
קשה להגיד את זה במציאות שבה הטכנולוגיה והחידושים הדיגיטליים כבר לא בדיוק בגדר בחירה.
נכון, אדם יכול להחליט שהוא לא צריך סמארטפון, ושהחיים נהדרים בלעדיו. הגיוני. אבל מה תהיינה ההשלכות על מצב ה”כבשה השחורה” הזה?
נניח אותו אדם עובד בחברה, ולכל עובדי האגף יש קבוצת וואצאפ משלהם, שהוא כמובן לא חבר בה כי אין לו את המכשיר הדרוש לכך. חברי הקבוצה מחליטים יום אחד החלטה חשובה בקשר לעבודתם ומודיעים על כך מראש בקבוצה. “הכבשה השחורה” שלנו מגיעה יום למחרת לעבודה ונתקלת בשינוי הזה ומרגישה מנותקת. החלטות מתבצעות בלעדיה כי רוב החברה מקבלת את עניין הוואצאפ כברירת מחדל שמתקיימת אצל כולם, שבעזרתה הם יכולים להתנהל ביעילות.
ומה יעשה אותו אדם “מתנזר” אם הוא יגיע לתחנת אוטובוס בציפייה לקו שהוא לוקח תמיד, אלא שהקו לא מגיע, ואולי הוא היה חוסך לעצמו את הטרטור אם היתה לו אפליקציה שמיידעת אותו לפני כי יהיו שינויים או שיבושים במסלול הקו?
איך אדם כזה יהיה נוכח בשיחות שמנהל ועד ההורים בגן או בית הספר שהילד שלו הולך אליו? ואם כבר ילדים, האם יהיה נכון מצדו של אותו ה”נזיר” “לנזר” גם את הילד שלו? לאילו השפעות חברתיות זה יגרור אותו?
אם כך, כמו בעניינים אחרים כך גם עניין השימוש בסמארטפון יכול להגיע לשני קיצונים נפרדים: אלה שמשתמשים תדיר, ואולי אף בלי לשים לב (התמכרות) ואלה מנגד שמחליטים להמנע מלהחזיק במכשיר כזה מלחתחילה (התנזרות).
כמו לשימוש היתר כך גם להתנזרות מסמארטפון יכולות להיות השפעות שליליות, בעיקר בפן החברתי והפונקציונלי היומיומי.
הפתרון הוא לדעת לתרגל ויסות עצמי.
עצרו רגע ותחשבו: מתי כן להשתמש בסמארטפון (אני באמת צריך את הכלי הזה עכשיו?), ומתי להפסיק (אין לי צורך בו כרגע, אני יכול גם בלעדיו). (מאמר לדוגמה שמציע כלים לתרגל ויסות עצמי. שימו לב שהמאמר לא מבקש לוותר על הסמארטפון, אלא לקבל אותו כעובדה קיימת, ולדעת להתנהל איתו).
לתרגול היכולת הזאת יש משמעות חשובה לא רק בעיצובינו כבני אדם בריאים, חברתיים, ויעילים גם יחד, אלא גם בעניינים הרי גורל של ממש: היכולת לשים את הסמארטפון בצד בזמן נהיגה, או קבלת החלטות בנוגע למקומו של הסמארטפון בחייהם של הילדים שלנו.
לקריאה על פתרון אפשרי בתחום חינוך הילדים והסמארטפון לחצו כאן. גם כאן, הפתרון אינו בהמנעות מהסמארטפון, אלא “שימוש במכשול” כדי להתגבר עליו.
המסך הטכנולוגי עבר תהליך ארוך של התפתחות ושינויים. מפליא לראות לא רק את טווח הזמן הקצר וההיקף הגלובאלי שמאפיינים את התהליך הזה, אלא גם העובדה הפשוטה שלמעשה, אף אחד מהמסכים האלה לא באמת בא על חשבון השני, אלא התווסף אחד לשני!
אנחנו מוקפים מסכים וזה יכול להקשות מאוד על התפקוד היומי שלנו וגם על הבריאות שלנו. אבל גם הימנעות מוחלטת לא צריכה להיות המוצא המידי. אנחנו חיים במציאות שבה הטכנולוגיה והחידושים הדיגיטליים, הם כבר לא בדיוק בגדר בחירה, וסביר להניח שהם רק ילכו ויהיו רבים יותר ויותר.
לכן עלינו לדעת לקבל את התהפוכות האלה כדי לדלות מהן את המיטב אבל להזהר שלא להטמע בהן לחלוטין ולשכוח את העולם הפיזי בו אנו חיים ואת בני האדם, בשר ודם, שסובבים אותנו.
כמו בכל תחום אחר כמעט, גם כאן, בעניין הטכנולוגיה והמסכים, צריך לזכור שהפתרון היעיל ביותר הוא המינון, והיכולת לפתח ויסות עצמי.
רק כך, נוכל באמת להינות מהעולם שסביבינו, וכל הדברים שהוא מציע לנו.