זו עובדה.
למה? הסיבה מובנת: משהו אחר תפס את תשומת הלב שלהם, וזה מכשיר הסמארטפון. כהורים ומחנכים, אנחנו חוששים שהמכשירים האלה הולכים ותופסים יותר ויותר מקום בחייהם של הילדים או התלמידים שלנו.
חלקינו יודע שהאשמה נעוצה בנו – כשעל מנת לזכות ברגע של שקט אנחנו שמים את החפץ המלבני הזה בידיו הקטנות של הפעוט. חלק אחר קורא שורות אלה ואומר לעצמו בהחלטיות שזה כלל לא המצב אצלו, כי הוא לא נותן לילדיו את הסמארטפון מלכתחילה, אם כי בתוך תוכו הוא יודע שבשלב כלשהו בעתיד יצטרך בכל זאת להתמודד עם העניין.
אז איך בכל זאת מטפלים ב”מגיפת” הסמארטפון ומביאים את הילד לראות את הטוב שבקריאת ספרים? בואו נצלול לעומק הנושא כדי להבין אותו יותר טוב.
גם אתם, המבוגרים שקוראים את הטקסט הזה, בוודאי תסכימו שיש משהו אחר ומיוחד בקריאת ספר. הריח של ספר חדש או ישן, פעולת הדפדוף, כתיבת הערות אישיות בשולי הספר, שימת סימניה מקושטת ועוד. אבל עד כמה יש לנו עצמינו את הזמן לקרוא ספר עם הלחץ של העבודה וחיי היום יום? כנראה שלא הרבה.
עם זאת, אין סיבה לחשוב שאנחנו לא קוראים; מה שקרה זה שהמדיום שדרכו אנחנו מבצעים את פעולת הקריאה השתנה: בהתחלה המחשב ואחר כך הסמארטפון והטאבלט, אנחנו קוראים את מה שיש היום לאינטרנט ולקבצי וורד או PDF להציע, ובלי לשים לב אנחנו צורכים יותר ויותר ידע (ידע במובן של חומר שהעין קולטת והמוח מעבד, לאו דווקא ידע מדעי אמין. מבחינה זו, גם כתבה במדור רכילות, פרסומת למבצעים בקניון ופוסט של חבר בפייסבוק הם ידע.)
הורים ומחנכים רבים מודאגים כיום מהשימוש הרב שעושים הילדים בסמארטפון וחוששים לעתידם. בדרך כלל הדאגה מתפצלת לשתי קבוצות: (א) הילד שלי לא פעיל פיזית מספיק, אלא יושב כל היום. (ב) הילד שלי לא קורא מספיק, אני חושש ליכולות האורייניות שלו.
עד כמה באמת יש בדאגות הללו חידוש, והאם הוא רלוונטי לדור הסמארטפונים והטאבלטים בלבד? למעשה, אמירות כאלה נשמעו ממבוגרים מודאגים גם כשהגיעו המחשב והטלוויזיה, ולמען האמת מי יודע אם לא נשמעו זעקות לשמיים בנוסח “לאן הדור הזה הולך?” גם לגבי ספרי ילדים ונוער. (סבתא שלי למשל סיפרה שסבתה שלה נהגה לכעוס עליה שבמקום להיות פרודוקטיבית, היא יושבת בחדר שלה וקוראת ספרות כל היום).
נחזור לשתי הדאגות שהוצגו לעיל: בעוד שאפשר להסכים עם הטענה הראשונה, ורצוי בהחלט להגביל את השימוש בסמארטפון כדי לעודד פעילות פיזית ומשחק בחוץ, הטענה השניה לא מדויקת.
גם ילדים שלא גדלו על מספיק ספרים מגיל צעיר יתוודעו אל הטקסט דרך המחשב או הסמארטפון מעצם הסיבה שטמונה בכך לפחות יכולת הישרדותית כלשהי: הצורך לעקוב אחרי מה שהחברים שלהם לכיתה עושים לאחר בית הספר בפייסבוק, אחרי מה שהכוכבת או הזמר האהוב עליהם עשו או אמרו, או אפילו לקרוא על שיטות טיפול בפצעוני בגרות וסידור השיער לפי האופנה האחרונה.
במובנים רבים, אפשר להגיד שהמידע הזה שהם מחפשים, קוראים וצורכים, אולי חיוני יותר מאשר לקרוא על נסיך שחי על כוכב ומבקש שיציירו לו כבשה.
אז אולי קצת הגזמתי. זה לא שילדים ונוער לא קוראים ספרות ומסתפקים אך ורק בהתכתבות עם חברים או מדריכים שיהפכו את חיי החברה שלהם בבית הספר לנסבלים יותר. הם דווקא מאוד מתעניינים בדמויות מסוימות, בעלילות ובהרפתקאות שקורות להן. “איפה? לא ראיתי את הבן שלי מחזיק ספר כבר שנים!” בטח תגידו.
נכון, כי כמו שציינתי, הפורמט והמדיום השתנו.
ילדים ובני נוער מחפשים לקרוא סיפורים באינטרנט, והרבה פעמים על דמויות שהם אוהבים מסרטים, סדרות או משחקי מחשב. קוראים לז’אנר הזה פאן-פיקשן (Fan Fiction, “ספרות חובבים” בעברית), ובגדול מדובר במאגר עצום ואינסופי של סיפורים שחיברו אנשים שמתעניינים באותם העולמות והדמויות שהקורא מעוניין בהם.
האם כולם בהכרח סופרים מוכשרים? בכלל לא. אבל תאמינו לי שככל שהילדים קוראים יותר, הסטנדרט שלהם עולה: הם יכולים להתחיל מהסיפור הרדוד ביותר, ואחר כך להבין שזה לא מספיק להם ושהם רוצים בכל זאת יותר אקספוזיציה ועומק, יותר דיאלוגים וקשרים בין אישיים, ואנשים מוכשרים כאלה אכן קיימים בז’אנר האינטרנטי הזה, שדרכו הם גם מגלים את כישרונות הכתיבה שלהם, ואפילו הצעירים עצמם, שקוראים את הסיפורים הללו ברשת, מושפעים ומתנסים גם הם בכתיבה יוצרת.
יתר על כן, לא רק שקריאת הפאן-פיקשן מחדדת אצלם את יכולות השפה העברית, אלא גם משפרת את האנגלית, שכן זו השפה הבינלאומית כיום ואם יש מקום אחד בו עובדה זו באה לידי ביטוי, זה האינטרנט.
האמנם? רק בגלל שהפלטפורמה היא האינטרנט?
נתחיל מזה שאין שום ערבות שהסופרים שאותם אתם מוצאים בחנויות או בספריות נולדו למקצוע. בהיותי חובבת ספרים מושבעת נתקלתי בלא מעט ספרים שאני מצטערת שקניתי פשוט כי לא יכולתי להתקדם מעבר לשלושת העמודים הראשונים מעצם הסגנון של כותביהם.
דבר שני, כמעט כמו כל דבר אחר בחיים, זה עניין של טעם. אף אחד לא אמר שרמת האוריינות והאינטליגנציה שלכם תהיה גבוהה יותר אם תקראו את “הגיבן מנוטר-דאם” או “נשים קטנות” לעומת אלה שקראו ספרים שלא נכנסים תחת הקטגוריה הסובייקטיבית-משהו של “ספרי קלאסיקה” או “ספרות חובה”.
מה שנאמר עד כה יכול אולי להישמע קצת מרתיע לחלק מהקוראים. הכל פתאום עובר תהליך של מחשוב והילדים שלנו גדלים לתוך המהפך המתמשך הזה בעוד שאנחנו מרגישים יותר ויותר מאחור.
אבל עכשיו אשתף אתכם במקרה שקרה לי: לפני כמה זמן התנדבתי לנקות את מדף הספרים של סבתי. בעודי עוברת ספר-ספר נתקלתי בכמות אדירה של ספרי מתכונים, מהעבים והמפורטים ביותר ועד לעלונים של חמישה מתכונים בלבד. מאחורי כמה מהם עוד התנוססה תווית המחיר. תחשבו על זה, עלון קטן תחת הכותרת “חמש דרכים להגיש עוף לשולחן החג” במחיר של 20 שקלים. פה עצרתי ומצאתי את עצמי חושבת: “ואו. כמה שזה לא הגיוני בעולם של ימינו יותר! היום אם אני רוצה לחפש דרכים שונות להכנת עוף אני פונה לד”ר גוגל והוא שולף לי עשרות אלפי מתכונים אפשריים ובחינם!”
אני בטוחה שתזדהו עם המחשבה. כשאנחנו רוצים לחפש מתכון, אנחנו כבר לא מחפשים אותו בחנויות הספרים. כשאנחנו רוצים לבדוק איך להגיע ממקום אחד למקום אחר, אנחנו כבר לא פותחים מפה פיזית. כדי להקשיב לשיר מסוים אנחנו כבר לא יוצאים לחנות תקליטים וקונים את כל האלבום. כל מה שאנחנו רוצים נמצא בהישג כף יד בסמארטפון או במחשב. למעשה, בלי לשים לב כנראה, כבר התרגלנו בעצמינו שהמון כלי עזר עברו דיגיטליזציה. אפילו מכשירים דיגיטליים “עברו דיגיטליזציה”: תחשבו על הפעם האחרונה בה השתמשתם במצלמה. מי צריך כשיש אחת בסמאטרפון?
אבל ככל שהזמן עובר עוד ועוד כלים, מוצרים ואפשרויות נשטפים בגל מהפכת המחשוב, והעולם רודף אחר החידושים הללו, מנסה להשיג אותם, להסתגל אליהם, להתאים אותם אליו ואת עצמו אליהם. זה מתחיל להיות ניכר בתחומים הולכים וגדלים של הסביבה המקיפה אותנו: החל מספריות וארכיונים שמעתיקים וסורקים ספרים ומסמכים ועד לבעלי מקצוע מודאגים שמבינים שהעבודה שלהם עומדת להימסר לרובוט.
אפשר לדבר מהיום עד מחר על ההיבטים החיוביים והשליליים של העידן הזה בו אנחנו חיים, אך דבר אחד בטוח: הטכנולוגיה, הדיגיטליזציה, וכל החידושים הנלווים אליהם – כל אלה הם כבר לא בגדר בחירה; הם המצב הנתון ועלינו לפתח את היכולת להבין אותם על מנת שנוכל לדעת להתאים את עצמינו לעולם החדש שהם יוצרים במידה ובאופן שבו נרצה זאת. זה חשוב לא רק בשבילינו אלא גם בשביל ילדינו, דווקא בשל העובדה שהם לא הכירו מציאות אחרת.
המהפכה הדיגיטלית של עשרים השנים האחרונות (אם כי שורשיה נעוצים בהתפתחויות קדומות יותר, שעליהן ועל השפעתן על החברה ניתן לקרוא כאן) הובילה לא רק לצמצום תחושת המרחב והזמן בין בני האדם באופן גלובאלי (כלומר, אנחנו יכולים לתקשר עם אנשים שונים בזמינות גבוהה ובמהירות ללא תלות במקום הימצאם), אלא גם להרחבת הפער הבין דורי. למה הכוונה? בואו נסביר את העניין בדוגמה היפותטית:
כשהייתם קטנים סביר להניח שהסבים שלכם סיפרו לכם על החיים שלהם כשהם היו בגילכם. על איך שלא היתה אז טלוויזיה ושלא בכל בית היה טלפון. לעומת זאת, הם אהבו להקשיב לנעימות המתנגנות בפטיפון וללכת מדי פעם לקולנוע עם חבריהם. לפעמים מישהו בבית היה מדליק את הרדיו כדי להקשיב לחדשות, ואולי מדי פעם היו גם מזמינים צלם מקצועי שיצלם את כל בני המשפחה בתצלום שחור-לבן.
ההורים שלכם גם סיפרו לכם על חוויותיהם: איך הם האזינו ללהיט האחרון בסטריאו הכבד, או צפו בסרט אהוב במסך הטלוויזיה הרחב והמגושם. איך הנציחו זיכרונות בתצלומים צבעוניים שהם צילמו בעזרת מצלמה אישית ויצרו קשר עם חבריהם בעזרת טלפון חוטי.
מה אתם סיפרתם או תספרו לילדיכם? תחשבו על מה שהיה וישנו “בתקופתכם”: טלפון עם אנטנה, טלפון אלחוטי עם אנטנה, טלפון אלחוטי בלי אנטנה, סלולרי מתקפל, סלולרי לא מתקפל, סלולרי עם מסך שחור-ירוק, סלולרי עם מסך צבעוני, סלולרי עם מצלמה, סמארטפון. היה לכם ווקמן, נגן MP3 ואז MP4 ואז אייפוד ואייפוד מיני ואייפוד שאפל ואז נגן בתוך הסמארטפון. היו לכם קלטות VHS ודיסקטים, ה-DVD והדיסקים ואז גם הדיסק-און-קי. אייסיקיו ומסנג’ר, פייסבוק וגם וואטסאפ. מסכים ענקיים וכבדים, מסכים דקים ומרובעים, מסכים דקים ורחבים. גיימבוי, טמגוצ’י, פלייסטיישן, אקסבוקס, וויי ואוקולוס ריפט. וכל זה? רק תוך איזה 20 שנים.
אז מה בדיוק הילדים שלכם יספרו לילדים שלהם? כיום הגענו למצב כזה שצעירים שלפני רגע סיימו תיכון כבר לא מכירים את הריגושים הטכנולוגיים והדיגיטליים של אלה הקטנים מהם במספר שנים בלבד. כל פעם שנולד תינוק, סביר להניח שהוא יכיר בעתיד פחות ופחות חידושים ולא יידע איך להשתמש בהם לעומת תינוק שייוולד חמש שנים אחריו. ומי יודע אם הפער לא ילך ויגדל.
החלק הראשון של המאמר בא לשים את הדברים קצת בפרופורציה ולהסביר שהילדים שלנו לא מתנוונים לגמרי בגלל השימוש במכשירים הדיגיטליים והאינטרנט. הם כן קוראים, ועל אף שאין זה הטקסט שאנחנו התרגלנו לקרוא בגילם, הם בכל זאת נדרשים להתמודד עם טקסט, בעברית ובאנגלית.
החלק השני ביקש להציג מצב נתון: הטכנולוגיה אינה בגדר בחירה יותר. העולם ממשיך להתפתח בחידושים הדיגיטליים בקצב מסחרר, וכל דור ימצא את עצמו מסתגל בקלות למכשירים אחדים, אך ילך ויתקשה להכיר ולקבל את המכשירים הבאים בתור.
המסקנה של שני החלקים יחדיו אפוא היא כזאת: ילידינו לא גדלים באותם התנאים הפרה-טכנולוגיים שאנחנו גדלנו בהם. הם דור העתיד, ולכן איננו יכולים לשלול את הטכנולוגיה מילדינו, ביודעין שהם יגדלו לעולם של מכשירים מורכבים יותר ממה שאנחנו יודעים בימינו אנו. המיטב שאנחנו יכולים לעשות, ואולי אף מה שאנחנו מחויבים לעשות, זה לדעת לנתב את הטכנולוגיה המוצעת לנו תחת הרצון שלנו. והרצון שלנו הוא להיות הורים טובים ולחנך את ילדינו בצורה הטובה ביותר.
כך שאם בכל זאת חשוב לנו שהילד שלנו יפתח כישורי קריאה ואוריינות באמצעות ספרים עוד לפני שיגיע לבית הספר ויתקשה, ולפני שיתרגל לקריאת טקסטים במחשב או בסמארטפון בלבד, צריך ללמוד להתייחס הן אל הספרים והן אל המכשירים האלקטרוניים בדרך שונה ממה שחשבנו לפני כן. למה הכוונה? אל תגרמו לילדיכם לשנוא את הספר מחד ולקבל רושם מוטעה אודות המכשיר האלקטרוני מאידך.
איך עושים זאת? הנה לכם כמה שיטות:
כשזה נוגע לטכנולוגיה, ליזמות ולסטארט-אפ, מדינת ישראל היא בין המובילות בתחום. אך כשזה נוגע לחינוך, מדינתנו היא… ובכן, אתם כבר יודעים.
בן זוגי ואני החלטנו שעלינו לקדם את השינוי, ולשנות את הדרך שבה הורים, גננות ומורים גם יחד רואים וחושבים חינוך. לאחר קריאת מחקרים בתחום חינוך ילדים בעולם הדיגיטל, ההשפעות החיוביות והשליליות של הדיגיטליציה על ילדים, ושילובו של המכשיר האלקטרוני אל תוך עולם החינוך, יצרנו שיטה שתעזור לכם, המבוגרים, לשנות את גישתכם הקודמת מחד, ולעזור לילדיכם לקבל את החינוך הרלוונטי לכל מה שיש למאה ה-21 להציע. יצרנו ספר ילדים ראשון מסוגו בארץ ובעולם שמשלב סיפור בחריזה, איורים רוויי צבעים, עם קודי QR שמעבירים את הילד והמבוגר אל סרטונים שהם ערך מוסף לסיפור, בהם מופיע הגיבור הראשי בליווי מוזיקה, שדוחף מפעם לפעם את הילדים למחשבה עצמית.
למה יצרנו ספר ילדים? מכיוון שאנחנו מאמינים שיש להתחיל בשיטה כבר מגיל מוקדם. הילד יבין מה מקום הספר והקריאה, ומה מקומו של המכשיר האלקטרוני, וההורה יהיה שם כדי לכוון אותו.
אז הכירו את דולפי, דולפין קטן החי באוקיינוס, שזוכה להרפתקה כבר ביומו הראשון בדולפינון. הילדים וההורים יחד מוזמנים לצלול אל סיפורו ולנסות לפתור את הקשיים שדולפי הקטן חווה ביחד איתו, על ידי שילוב של סיפור בחריזה וסרטונים קצרים, צבעוניים ומוזיקליים.
הספר שיצרנו לא נועד להוסיף עוד ספר ילדים לשוק שגם ככה מפוצץ בהם, אלא להוביל מהפכה, בעולם הממשי ובמיוחד במחשבה התודעתית לגבי מערכת היחסים בין ההורה לילד ולגבי חינוך הילדים בארץ. ילדינו עומדים לגדול אל תוך עולם מלא בחידושים טכנולוגיים, שרובם עלולים לנכס לעצמם את רוב מקומות העבודה שעד כה היו שייכים לאדם. לפי ראות עינינו, חשוב שהילד ידע להכיר את המכשיר הטכנולוגי מגיל צעיר, בלא להתמסר כולו לתכנים חסרי הערך החינוכי שיש בו, אך לא לאבד עם זאת את היתרונות החשובים שיש לספר המסורתי.
באמצעות המחקר שביצענו והספר שהוצאנו לאור כתוצאה ממנו, בן זוגי ואני שמנו לעצמינו למטרה למנוע אסון. זה לא יהיה אסון פתאומי, שהרי האופן בו הילד גדל ומתפתח הוא תהליך מורכב שלוקח שנים, ולא תמיד אפשר לשים את האצבע ולגלות מידית היכן מתבטאת צורת ההתנהגות שתשפיע לרעה על חייו בעתיד. האסון יקרה באופן הדרגתי ואיטי, ואם לא נעצור את זה עכשיו, כבר לא נוכל לעשות זאת בעתיד. אנחנו קוראים לכם, ההורים והמחנכים, לקחת חלק במאמץ: בואו והכירו את דולפי הקטן והשליחות הגדולה יותר שנמצאת מאחוריו.
לפני שנתעורר ונגלה שמאוחר מדי, ונביט לאחור במאמץ לגלות איפה טעינו, צריך להתחיל את השינוי כבר עכשיו.